החלטה בתיק בע"ח 22548-02-13

1.         ביום 24.2.13 ניתנה על ידי החלטה במסגרת בקשה שהוגשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, בגדרה הוריתי למבקשת להעביר לב"כ המשיבה רשימה של כל ההחלטות שנתקבלו על ידי הפרקליטות והתביעה המשטרתית במחוז חיפה, הנוגעות להעמדה או אי העמדה לדין בגין עבירות של גניבת קטין לפי סעיף 367 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והוצאת קטין ממשמורת לפי סעיף 373 (א) לחוק העונשין, לתקופה של 3 השנים האחרונות.

2.         יומיים לאחר שניתנה אותה החלטה, נתן בית המשפט העליון פסק דינו בע"פ 5463/11 פלונית נ' מדינת ישראל (26.2.2013), שבו נידונה, בין היתר, ההבחנה בין שני סעיפי החיקוק הנ"ל.

            בעקבות פסק הדין האמור הניחה בפניי המבקשת בקשתה לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל.

3.         בפתח טיעוניו בפניי, טען ב"כ המשיבה כי ההליך של עיון חוזר שבו נקטה המבקשת אינו מעוגן בדין, שכן עומדת לה הזכות להגיש ערר על ההחלטה לבית המשפט העליון.

            המבקשת, לעומת זאת, הפנתה לשורה של החלטות בהן נקבע כי בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בהחלטות ביניים שנתן, בפרט כאשר מובאות בפניו עובדות או נסיבות חדשות.

4.         לא ראיתי מקום לדחות את הבקשה על הסף מטעמים דיוניים מאחר וממילא הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות לגופם של דברים. יחד עם זאת אעיר כי יש טעם בטענה שהעלה ב"כ המשיבה. הסמכות הטבועה הנתונה לבית המשפט לשוב ולעיין בהחלטות ביניים שנתן במסגרת ההליך הפלילי נעוצה, בין היתר, בעובדה שלא ניתן לערער על אותן החלטות אלא במסגרת הערעור על פסק הדין בסופו של ההליך. לא כך בענייננו, שעה שעומדת למבקשת הזכות להגיש ערר על החלטתי מיום 24.2.2013.

5.         בהחלטה הנ"ל נקבע בין היתר כי העובדה שמדובר בסעיף אישום שאינו שכיח, מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה שהניחה בפניי המשיבה בזמנו. בשל מיעוט הפסיקה והעובדה שזו אינה נגישה בחלקה לקהל הרחב, לא ברור אימתי נעשה שימוש על ידי התביעה בעבירה של חטיפה ממשמורת לפי סעיף 373(א) לחוק, שהעונש הקבוע בצידה הינו עשרים שנות מאסר, ואימתי מוגש האישום בעבירה של גניבת קטין לפי סעיף 367 לחוק, שהעונש הקבוע בצידה הינו שבע שנות מאסר.

            בשולי ההחלטה הנ"ל ציינתי כי אני ער לכך שהחומר המבוקש אינו בא בגדרו של חומר חקירה במובנו הרגיל. יחד עם זאת,  מאחר ומדובר בעבירה שאינה שכיחה, לגביה אין למבקשת (המשיבה כאן) דרך לקבל את המידע המבוקש במסגרת חוק חופש המידע, ובשים לב לחיוניות שיש למידע לצורך הוכחת הטענה לגבי אכיפה בררנית, דומה כי יש ליתן פרשנות מרחיבה למושג "חומר חקירה" באופן שזו תחול גם על החומר המבוקש.

6.         בפסק הדין שניתן בע"פ 5463/11 נדרש בית המשפט העליון להבחנה בין שתי הוראות החיקוק בהן מדובר. נקבע כי העבירה של "גניבת קטין" מתייחסת לפעולה של "הוצאת הקטין" לא רק ממי שהוא אפוטרופסו על פי דין אלא גם מאדם אחר שלו נתונה האחריות להחזיק ולטפל בו. כמו כן, העבירה של גניבת קטין מתייחסת לכך שמבצע העבירה יהיה מעוניין "לקחת" את הקטין לעצמו או לאחר ולשלול את החזקת הקטין. מכאן שמוקד הדברים הוא בלקיחת הקטין ממי שמשגיח עליו באופן פיזי, גם אם אינו בהכרח האחראי הקבוע עליו. בית המשפט הוסיף כי "המוקד של העבירה של 'הוצאת קטין ממשמורת' הוא שונה. במקרה זה, העבירה נעברת רק כאשר הקטין מוצא מן המשמורת של אפוטרופסו על פי דין. השוני בין העבירות מתבטא בערכים המוגנים העומדים במרכזן. העבירה של 'גניבת קטין' מגינה על המשמורת הפיזית בקטין. לעומת זאת, העבירה של 'הוצאת קטין ממשמורת' מגינה על המשמורת המשפטית בו. היא מגינה על המסגרת המשפטית המגדירה את יציבות חייהם של קטינים".

7.         איני סבור כי יש לאבחנה שנעשתה בפסק הדין הנ"ל, בין שתי העבירות נשוא הדיון, השלכה על החלטתי. המשיבה עתרה לגלות, באמצעות הבקשה שהגישה לפי סעיף 74, אימתי עושה המדינה שימוש בסעיף אחד מבין שני הסעיפים הנ"ל ואימתי היא עושה שימוש בסעיף האחר. זאת בניסיון להוכיח כי אותה תשתית עובדתית מובילה לעתים להגשת כתבי אישום בסעיף האחד ולעתים בסעיף האחר. זו הטענה העומדת במרכזה של טענת האכיפה הבררנית. האבחנה שעשה בית המשפט העליון וההבהרה שניתנה לגבי ההבדל בין שני הסעיפים, אין בה כדי להשליך על החלטות שנתקבלו עובר למתן פסק הדין להגיש כתבי אישום כאשר פעם מייחסים לנאשם עבירה לפי סעיף 367 לחוק ופעם לפי סעיף 373(א) לחוק, אף שמדובר באותה מערכת עובדתית.

            חיזוק לכך ניתן למצוא בדברי ב"כ המדינה, כפי שצוטטו בפסק הדין בע"פ 5463/11 הנ"ל, שם צויין כי ב"כ המדינה טען שהאבחנה בין שתי העבירות אינה בהירה כל צרכה. דומה כי העובדה שהמדינה מצאה קושי לאבחן בין שתי העבירות, כפי שנטען בדיון בבית המשפט העליון, מחזקת את המסקנה כי יש להיעתר לבקשה ולאפשר למשיבה לקבל את המידע המבוקש ובמרכזו ההחלטות שנתקבלו על ידי המדינה הנוגעות להעמדה או אי העמדה לדין בגין שתי העבירות בהן מדובר.

8.         על יסוד האמור, אני דוחה את הבקשה לעיון חוזר.

המבקשת תדאג לקבל חזרה לידה את החומר שנמסר לעיוני לצורך הדיון בבקשה, מידי העוזרת המשפטית בלשכתי.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ג, 17 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: